לצעוד אל עצמינו 

מהיום בו אנו זוכרים את עצמינו ואולי אף קודם לכן הרגילו הדריכו והגבילו אותנו, אמרו לנו מה לעשות, איך לפעול, מה לחשוב. הנחו אותנו להיות ממושמעים להוראות והנחיות לא רק מחמת וכאשר אלו הנחיות מועילות וטובות, אלא מחמת שקל יותר למופקדים על חינוכנו, החזקתינו והעברת הזמן שלנו, להוביל אותנו כעדר אחד בעל מסגרת מוגבלת ונשלטת היטב. אף לאחר הבגרות עדיין מרחפת עלינו עננת הגבולות שחווינו בילדותינו ומונעת מאתנו דברים רבים. אנו מרגישים שמשהו בנו כלוא, שמשהו רוצה לצאת. שיש אני נסתר כפוף מכווץ ומפוחד שהוא האני האמיתי שבנו והוא רוצה לפרוץ ולצאת החוצה, אבל הוא כבר התרגל ונכנע למצב בו הוא מסתתר ונחבא.

בנוסף לזאת אנו נתונים למגוון רחב של השפעות חיצוניות על דעותינו, הנהגותינו, הרגלי הצריכה שלנו. ובעידן הדיגיטלי אנו יותר ויותר נחשפים לשיטפון של ידע, תוכן, ומסרים, הנכונים עבורנו ושאינם כאלה בממדים ובכמות שבלתי אפשרי לאדם להכיל ולעבד. וכאשר אנו נשאבים למכונות התוכן והמידע אנו מאבדים את מיקודינו, איננו יודעים לאן אנו חפצים להגיע, מהיכן הגענו... אנו בסחף השטף החזק מאתנו ואנו מרפים מאחיזה.

זה הזמן לקחת דף ועט, לשבת עם עצמינו לעצום עיניים ולחשוב עם עצמינו בכנות. לאן ? למה ? מהיכן ? האם אני עוסק במה שאני רוצה ? האם אני יכול להשתפר ? במה ? האם אני מיישם את סדר העדיפויות שלי ? האם יש לי בכלל סדרי עדיפויות ברורים ? אולי כדאי לעצור ולבנות את סדר העדיפויות שלי ? אז מה עדיף לשבת עם הילדים בלילה ולספר להם סיפור, להשאיר אותם עם שמרטפית ולצאת לבית קפה עם האישה, או בכלל לקדם את העסק בזמן הזה ? נניח שאופציה מסוימת נראית לי עדיפה, למה החלטתי כך, למה זה נכון או שבעצם לא ?

וכך השאלות מבצבצות ועולות, השטף נעצר, הדגים המתים שאנו חוזרים למים חוזרים לחיים אט אט אנו מתחילים לשאול שאלות, ולכוונן את עצמינו כפי שאנו רוצים, לאן שאנו חפצים, ולטעום אט אט את טעמה של החירות העצמיות והעצמאיות שלנו, הבחירה המודעת.

המסלול הזה הוא ארוך הוא עמוק הוא אינו קל, אבל הוא הטוב ביותר על מנת להחיות ולעורר את האני האמיתי שבנו. להשתחרר ממסלולים מובנים ומחייבים אשר אנו מפקירים את עצמינו בידם על מנת שתיכנס לנו משכורת בסוף החודש או שנזכה בתמיכת החברה והמשפחה בה אנו חברים ולא בקיתונות של בוז וביקורת מהם.

לשוב ולבנות את הישות העצמית והעצמאית שלנו, אשר שווה הרבה יותר, ולאחר שתבנה, ככל הנראה אף צפויה להשתכר הרבה יותר מכפי שהיא משתכרת היום. וצפויה להיות מבוססת ואהודה חברתית ומשפחתית הרבה יותר כאשר היא תהיה לישות חשובה בפני עצמה ולא רק עוד ילד קטן צייתן קטן וכנוע חלק מהמערכת החברתית והמשפחתית.

זה לא מסלול של יום אחד, זה לא מסלול של שנה, זה מסלול של יותר מכמה שנים, וזה אף מסלול לכל החיים. אבל מומלץ לנו לצעוד בו מתוך התבוננות אחריות וחשיבה.

בפרשת לך לך מצווה הא-להים את אברהם ''לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך'' תתנתק מהמסגרת המוכרת ותתחיל לצעוד בדרכך אף שהנך עדיין בהליך חיפוש ולא יודע לאן.

סדר הפסוק נראה הפוך מהנכון, הנה האדם יוצא תחילה מבית אביו, אחר כך מעיר מולדתו, ואחר כך מארצו ? התשובה לכך היא כי מלבד הציווי המעשי הפיזי של יציאה גופנית מארצו, מגמת הציווי הייתה ההיבדלות התודעתית של אברהם ממשפחתו ואנשי מקומו מדעותיהם ומעלליהם. ובניית הישות העצמית והעצמאית של אברהם העברי הניצב מעבר אחד איתן בדעותיו ובעצמיותו ומנותק מהשפעות שגויות מכל צד שהוא. ומחמת שמדבר כאן ביציאה הנפשית התודעתית והיא מגמת הציווי של היציאה הפיזית לפיכך הסדר הנכון הוא היציאה מהארץ בתחילה, אשר אנשי הארץ פחות משפיעים עליו מאנשי עירו. אחר כך היציאה מאנשי עירו אשר פחות משפיעים עליו מבית אביו. ואחר כך ככלות הכל יצליח אט אט אף להיפרד מההשפעות הנפשיות של דרכי ומעללי בית אביו שהיו קרובים אליו כל כך עצם מעצמיו ובשר מבשרו.

היפרדות והיבדלות חברתית כזו והליכה בדרך יחידי בלי מכר וגואל עשויה לזמן סיכונים רבים ונזקים משמעותיים. אם כי אברהם אשר ייעודו הגדול חשוב ביותר לתיקון האנושות הובטח כי לא בלבד שלא יפסיד בצעידתו בדד אל שלימותו העצמית אלא אף ירוויח מכך הרבה יותר, היפך מהמסתבר והמשוער. ''ואעשך לגוי גדול ואברכך והיה ברכה'' ''ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה''. חלף החשש כי ביציאתך מארצך תאבד ממקומך ומזכויותיך בגוי הגדול אשר היית חלק ממנו, תהיה אתה בפני עצמך לגוי גדול. חלף החשש כי ביציאתך מעיר מולדתך תאבד את השפע אשר היית  ראוי להתברך בו בהיותך חלק מאנשי מולדתך, הנה אני אברכך. חלף החשש כי ביציאתך מבית אביך תאבד שמך וייחוסך בין בני אביך, אחיך, הנה ''ואגדלה שמך''. ''והיה ברכה'' שמלבד הברכה אשר בה אתה תזכה, תהיה אתה למקור ברכה המריק ברכה על סביבתו. ומחמת שהוא צועד בדרכו המקורית השונה והחריגה ביחס למקובל בין האנשים בתקופתו מן הסתם עשויים להתרבות כלפיו המתנגדים המבזים והמקללים לכך ציין ברך והבטיח לו הא-להים  כי ''אברכה מברכיך'' מברכיך נזכר עם יוד אחרי הכף בלשון רבים להורות כי ירבו מברכיו. ''ומקללך אאור'' מקללך הלמד השנייה מנוקדת בשוא וללא יוד אחרי הלמד בלשון יחיד שימעטו מקלליו, היפך למשוער ולצפוי.

אף אנו חוששים לצאת מתוך מערכות ומסגרות מובנות אל תוך העצמי והאני האותנטי שלנו וביטויו ללא כחל וסרק, שמא נורחק ונוקע נגד השמש. לנו גם אף אחד לא הבטיח שנצליח בדרכינו המקורית, עם זאת אין זה אומר שמותר לנו לוותר לעצמינו מלבטא ולהוציא לפועל את רוחנו הגדולה.

ניקח לנו השראה גדולה מדרכו של אברהם העברי פורץ הדרך סולל המסילה ומיישר הנתיב. נעלים עין מחששות מדומים, מהרגלים חסרי טעם, מלחצים לא מוצדקים של החברה, ונצעד אל עצמינו הטהור הנקי הזך והמקורי, ונהיה לגדולים בעצמינו.

הנה לפניכם השיר ''אל עצמי'' שיוכל ללוות אותנו בדרכינו אל עצמינו.

מילים ולחן. יאיר בר לבב חדאד

בית א.

אל עצמי, ניתק מכל מסיח.

בלי מחויבות, לכל דבר אחר.

קוראים בשמי, אין מענה ושיח.

אני עמי, מרגיש טוב ובטוח.

פזמון.

אני פונה, אני יוזם. אני קורא, אני מוביל.

אני שונה ומשתנה, סולל לי את השביל.

אני מחובר, אל תוך לבי. חזק איתן בי, כלביא.

והוא מורי והוא רבי, עז כנמר ורץ כצבי.

בית ב.

אל עוצמי, חזק איתן קשיח.

לא מתבייש, חושש או מתרגש.

זהו טעמי, ולא תבשיל מקדיח.

אלך לי בתומי, ודאי כך עוד אצליח